המודל ההורי בו גדלנו, לא תמיד מתאים לילדים של הדור החדש. החשיפה למידע, הטלוויזיה, הערכים המשתנים, כל אלה מחייבים את ההורים לפתח מודלים חדשים של הורות. דבר אחד נותר כשהיה- ילדים צריכים אהבה ותמיכה, שייכות וערך עצמי, וההורים צריכים למצוא דרך חדשה להביא ליידי ביטוי את הסמכות ההורית. הדרך האידאלית היא זו שמגיעה מהערכה של הילד אל ההורה ולא מצייתנות. זו שמגיעה משיתוף פעולה ללא ביקורת.

אבל איך מגיעים לזה? הרי הילדים שלנו אינם צייתנים כפי שהיינו אנו. הם אינם פוחדים מההורה כפי שאנחנו חששנו ויש להם נגישות לידע וטכנולוגיה ברמה שרוב ההורים אינו מבין. בדור הקודם ההורה היה מטיל מרות, היו לו תשובות לרוב השאלות והוא מעט להקשיב. ההורים של היום לא מטילים מרות. רובם פותחים דרך לצמיחה של הילדים באהבה רבה. אך המודל ההורי החדש לא מסתפק בכך. הוא מבקש מההורה להקשיב, לשתף את הילד בתהליכי חייו באור חיובי, ולתת דוגמה אישית של הליכה מודעת בדרך אל האושר. יותר מזה, המודל החדש מבקש מההורה לשתף את הילד במטלות הבית מגיל צעיר כדי לתת לו לתחושת שייכות, לאפשר לילד לבטא את עצמו בתחומים רבים, ולסמן גבולות נוקשים רק במקומות החיוניים.

אחד הדברים החשובים שיכולים לעזור , הוא תחושת הערך של ההורה. כאשר ההורה ער ומודע להתנהגותו, כאשר ההורה שלם עם עצמו ועם דרך חייו, הוא משדר לילד שיש עם מי לדבר ויש על מי לסמוך. הורה כזה לא יצעק, לא ישפיל את הילד ויוכל להביע אי שביעות רצון בדרכים שמשאירות את ערוץ התקשורת פתוח.

כדי ליצור תקשורת טובה ופתוחה, צריך כבוד הדדי בין הבוגר לילד מתוך הקשבה, וסבלנות שאינה מזרזת תהליכים. ההכוונה יכולה לבוא דרך סיפורים אישיים, דרך ניסיון לראות את הדברים מנקודת המבט של הילד. כשהילד ירצה עזרה במציאת פתרונות, הוא יבקש, ועד אז, אפשר רק להציע לו את דעתנו, ולהשאיר לו את המרחב לבחור ולהיות האדם שהוא מתפתח להיות.

כאשר ילד רואה שיש בבית אדם שאפשר לדבר איתו בלי ביקורת ובלי לחץ, הוא יסכים לשתף ולספר את חוויותיו ומחשבותיו. לשם כך על ההורה להביא את עצמו אל השיחה. לא את החוקר ולא את המבקר אלא את האדם המקשיב והמעודד, זה שמאמין בילד וביכולותיו והכי חשוב – זה שמשאיר ערוץ תקשורת פתוח גם כאשר הוא מביע התנגדות לדרך בה הילד פועל.

תמונות משפחתיות

תמונה ראשונה: את אומרת לילד שלך שהגיע זמן לישון. לכבות את הטלוויזיה, לסגור את הנייד, לכבות את האור בחדר, כי הגיע זמן לישון. מחר בית ספר. הוא מסתכל עלייך בסבלנות ואומר שמחקר אחרון טוען שאחרי גיל חמש לא צריך יותר מ 6-8 שעות שינה רציפה בלילה, מה שמשאיר לו עוד שעתיים להיות ער. אחר כך הוא מביט בעיניים משועממות ואומר: תלכי לישון. יהיה בסדר.
אפשרות אחרת: את מדברת על התסכול שלך כהורה. את אומרת לו שאת עושה מאמץ גדול כדי להיות אמא טובה, כדי לתמך בו בדרך בה יוכל להיות מאושר ומצליח. ספרי לו על מחקר אחר שקראת, על הקשר בין ארוחת בוקר לבין הצלחה בלימודים, על מטוס חדש שהמציאו, על משהו שיתן מרחב שיחה. תוכלי לשבת על המיטה שלו ולשוחח איתו על מה שקורה בעולם. תרגישי איך את יוצרת תקשורת, אמון וכבוד הדדי.

תמונה שניה: את אומרת לילד שלך שהוא יושב יותר מידי שעות מול המסך, ושכדאי שיעשה ספורט. הוא אומר לך שהוא רעב והולך למקרר. את מציעה לו סלט, והוא לוקח פרוסת לחם. את מנסה דרך אחרת ואומרת לו: אולי נצא ביחד להליכה? הוא עונה: נראה לך? וחוזר לחדר.
אפשרות אחרת: את עולה לחדר שלו עם סלט, ומספרת לו על היום שלך. אחר כך את מבקשת שיבוא לעזור לך לעשות משהו בבית. משהו פשוט כמו לתלות כביסה, לרחוץ כלים, להוציא מסמך מהמחשב. משהו שאת יכולה לעשות לבד אבל את יכולה לשתף אותו, לתת לו להרגיש חשוב וחיוני.

תמונה שלישית : הילד חוזר מבית ספר. איך היה? בסדר. מה למדת? כל מני דברים. מה עשית בהפסקה? שיחקתי. עם מי שיחקת? נו אמא, מה את חופרת. הכל בסדר.
אפשרות אחרת: את שואלת אותו איך היה בבית ספר. הוא אומר בסדר. את מספרת לו איך היה היום שלך בעבודה, תוך שאת שומרת על נימה קלילה. את משאירה מקום לשיחה. אולי הוא יספר לך על החוויות שלו אחר כך. אולי הוא יבין שאת משוחחת ולא חוקרת. את יוצרת פתיחות ושייכות, הוא מרגיש חלק בעולמך וייתן לך כניסה לעולמו.