היא זכרה ימים שהמקרר היה ריק. זכרה ימים שהיתה הולכת לשוק בסוף היום וקונה בחצי מחיר עגבניה, שני מלפפונים וכמה עלים של כרוב, מנקה את הכל ומכינה לעצמה ארוחה. עבדה במשרות זמניות, ישנה עד אחר הצהריים וטיילה עם חברות בלילות. אחר כך אביה נפטר. האדם היחידי שעוד יכלה לסמוך עליו שיציל אותה, נפטר, והשאיר אותה כועסת ומרירה.
השנים חלפו והיא הוכיחה לעצמה שלא נועדה לשפע. הגבר שרצתה לא רצה אותה, זאת אומרת הוא רצה אותה, אבל לא היה מוכן להתחייב לקשר ממשי. לפעמים חשבה שאולי זאת היא שלא מוכנה להתחייב, אבל היה נוח להאשים אותו. הדירה ששכרה התייקרה והיא נאלצה לעבור לחדר בחצר של אחד הבתים , חדר שפורסם כיחידת דיור אבל דמה יותר למחסן עם חלונות צרים ומקלחת צפופה.

במקום העבודה שלה הרגישה לא מוערכת. היא ידעה שהם צריכים אותה, אבל מעולם לא שמעה מילת הערכה. הרגישה שהיא לא יותר מבורג קטן במכונה הענקית, שנותן את כולו ומקבל בתמורה את המינימום. היא חששה לבקש תוספת שכר, לבנות חלום של צמיחה. התלוננה באוזנה החברות שחיו חיים דומים, בכתה בכל פעם שדיברה עם אחיה שהיה נשוי באושר ואב לילדים, התמרמרה מול החתול שלה, אבל לא עשתה כלום כדי ליצור לעצמה חיים טובים יותר. עד שיום אחד נמאס לה.נמאס לה מהגבר שבא כשמתחשק לו, נמאס לה לגור במחסן, נמאס לה להרגיש שקופה בחיים, והיא החליטה לפעול. אבל מה יכלה לעשות? הרגישה שהיא שבויה במעגל הקסמים של משכורת ודמי שכירות, של עגבניות וכרוב שעבר זמנו, של אהבה, תקווה ואכזבה.

בתוכנית לילה מאוחרת באחד הערוצים אמרו, שאם את רוצה לשנות מקום עבודה, כדאי שעשי רשימת איכויות, איתן תוכלי אחר כך ללכת ולהציע את עצמך למשרות. אז היא הכינה רשימה קצרה. מהמקום בו עמדה, לא ראתה בעצמה איכויות רבות, אבל היו שם התמדה ונאמנות, היו שם כושר למידה והסתגלות חברתית. אחר כך הכינה לעצמה קורות חיים, הוסיפה את רשימת האיכויות שלה בקצה התחתון של הדף ונרשמה לאתר שמציע מקומות עבודה.

עכשיו לחכות, אמרה לעצמה. אבל כלום לא קרה. עברו שבועיים, שלושה, חודש, ולא קרה דבר. מחברת כוח אדם הציעו לה להיות דיילת מכירות לפי שעה באחד הסופרמרקטים המרוחקים, אבל היא סירבה לעזוב את העבודה הקבועה שלה. הרגישה שנמאס לה עד כאב. בכתה, ואחר כך צעקה, ואחר כך נשכבה על הספה ובהתה באוויר עד שנרדמה. בבוקר היא התקשה אלי. בקשה שאלווה אותה בתהליך הצמיחה שלה. שאלמד אותה להתחייב לשפע. מתוך הייאוש הבינה שהיא צריכה להתעורר. לנקות. לשחרר. להעיף מהחיים שלה את האין אונים ולהכניס אומץ והעזה, אמון ואמונה. ניגשה למעסיק שלה וביקשה העלאה בשכר. היא היתה נחושה. פירטה את היתרונות שלה, את התרומה שלה לעסק, והוא הביט בה כאילו ראה אותה לראשונה בחייו. בדק במחשב, ענה לטלפון, ובסופו של שקט ארוך אמר – אוקי, אני רואה שאת עובדת פה כבר שנתיים, באמת הגיע הזמן לעדכן את השכר שלך.

בסוף יום העבודה עדיין חייכה מתחושת הניצחון. הרגישה שעשתה צעד ענק למען עצמה ורצתה עוד. צלצלה לגבר שבא לפעמים והודיעה לו שהוא לא יכול לבוא יותר. הוא הבין ולא עשה סימני התנגדות. מגיע לי יותר, אמרה לו, ובעצם אמרה לעצמה. מגיע לי יותר ויהיה לי יותר, כי אני יכולה, כי אני אמיצה, ואמינה, כי אני חברותית ואני אמצא מישהו שידע לאהוב אותי.

חלפה שנה. היא עברה מהמחסן לדירה קטנה, התחילה ללמוד פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים כדי להיות מקצועית יותר בעבודה, הפסיקה להתמרמר באזני חברות, ניהלה שיחות נעימות עם המשפחה הרחבה, והסכימה להגיע לפגישות עם חברים של חברים שרצו להכיר לה. אחרי עבודה עם עצמה, לימוד, הבנה והוקרה, מצאה שהיא מוכנה להתחייב גם לאהבה.

Depositphotos_23477727_original_site